דור רביעי על חולין ג׳ ב:ג׳:א׳-ג׳

3 תוס׳ ד״ה ואם שחט בודקין אותו אע״ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין וכו׳ ותירצו בדוחק, ולפענ״ד נראה ליישב עפ״י מה שכתב הפ״י ז״ל כאן שסברת רבינא בלישנא קמא דל״ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דלשיטתי׳ אזל בבכורות כ׳ דרובא דתלי׳ במעשה לא הוה רוב וא״כ ה״ה האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוה תליא במעשה הלמוד ולא אזלינן בתרי׳, והנה ידועה סברת הרשב״א בטעמא דרובא דתלי׳ במעשה דלא הוה רוב משום דחזקה שלא נעשה מעשה וידוע ג״כ סברת התוס׳ ורא״ש בהא דרוב גנבי ישראל דלא שייך לאוקמי אחזקה רק אדם או דבר ידוע שדנין עליו אבל ארובא דעלמא שאין דנין עליו לא שייך חזקה דהא ידעינן בודאי דחלק ממנו יצא מחזקה ורק אי דנינו אאדם או דבר ידוע אם הוא מן הרוב או מן המיעוט שייך לאוקמי אחזקה ולומר דניהו דאיכא דיצאו מחזקה זו אבל האי נידון לא יצא מחזקתו וסברא זו אמתית ומשתמשין בה כל האחרונים.

4 ולפ״ז הא דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין זה דוקא כשמכירין השוחט ודנין עליו ובזה מצינן למימר דאוקמוהו אחזקה שלא למד אבל בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דאין השוחט לפנינו ואין מכירין אותו כדי שנדון עליו והנידון הוא רק על הנשחט בזה גם רבינא מודה דאמרינן אחד מן הרוב שחט דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין וליכא כאן חזקה שלא למד כנ״ל ודו״ק היטב.

5 ובזה נ״ל ליישב על נכון דעת בעל העיטור מובא כאן בהג״א דלכתחלה צריך לבדקו אם הוא מומחה ואם שחט בדיעבד אפילו הוא לפנינו א״צ לבדקו והוא תמוה דכיון דהוא לפנינו הרי זה ממש לכתחלה, ויותר תמוה שהב״י כתב דלדעת הבעל העיטור אין ליתן על סמך שיבדקנו כמו דשרי לדעת הגאונים, והקשה התבואות שור דאיך פליגו הגאונים ובעל העיטור בסברות הפוכות כזו דהא לשיטת הגאונים הבדיקה חמורה יותר דאפילו אי שחט בדיעבד צריך לבדקו ומ״מ הקילו ליתן לו על סמך שיבדקנו ולבעל העיטור דקיל הבדיקה דבדיעבד אפילו איתא קמן אין צריך לבדקו איך יחמיר שלא ליתן על סמך שיבדקנו, אבל לפי האמור למעלה יש ליישב הכל ע״נ דהנה סברת הבעל העיטור הוא כנ״ל דאם דנין על הנשחט ולא על השוחט שפיר סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין דהוא רוב גמור אלא דהולך בסברא זו בחד דרגא למעלה דאפילו אם השוחט קמן כיון דלא התחלנו לדון עליו רק על הנשחט לא איכפת לן מה שהוא לפנינו, והוא כעין סברת הרי״ף ז״ל גבי אישתמודענא דהאי אחוה דהאי מיתנא הוא דנאמן קרוב או פסול מצד דלא הוה רק גילוי מלתא בעלמא דעדיין לא דנין עליו, וא״כ מי ששחט אפי׳ הוא קמן לא צריכין לבדקו משום דאין דנין עליו אלא על הנשחט ועל הנשחט מהני שפיר הרוב משא״מ, אבל אם נותנין לאחד לשחוט הרי תסוב הנידון עליו אם הוא מומחה או לא וצריך בדיקה משום דלגבי׳ אמרינן חזקה שלא למד ואם נותנין לו בלי בדיקה ע״מ שיבדקנו אח״כ ואישתלי לבדקו ודאי אסור הנשחט דכיון דכבר דנו על השוחט והנחנוהו בספק מומחה מחמת החזקה שהוחזקנוהו שלא למד שוב אפילו בדיעבד מעכבת הבדיקה. ודו״ק כי הוא נכון מאוד בס״ד.